פרק 8 שלוש הזוויות – פיזיקה, מכניקת הקוונטים והקשר למודעות

הרחבה – פיזיקה, מכאניקת קוונטים והקשר למודעות
 
מכניקת הקוואנטים – פרשנות קופנהגן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשנות קופנהגן היא אחת הפרשנויות של מכניקת הקוונטים, המשויכת לפיזיקאי נילס בוהר ותלמידיו (אשר מקום מושבם היה בעיר קופנהגן שבדנמרק). על פי פרשנות זו, גדלים פיזיקליים קיימים ומוגדרים היטב רק לאחר שנמדדו בפועל על ידי מערכת מדידה מוגדרת היטב (בוהר השתמש במונח "מערכת מדידה" במקום המונח "צופה" כדי להימנע מבעיות תאולוגיות בנוגע לתודעה ולנפש). כלומר, גודל פיזיקלי כלשהו נקבע רק בעת ביצוע המדידה, וקביעה זו של ערכו היא אקראית לחלוטין. הפרשנות גורסת כי לצופה ישנה משמעות מכרעת בקביעת הגדרות תוצאת הניסוי. כלומר, הצופה יכול באורח שרירותי לקבוע אם האלקטרון הוא גל או חלקיק בכפוף לאופי הניסוי שאותו הוא מחליט לבצע (דואליות גל-חלקיק). לפני המדידה האלקטרון נמצא במצב קוונטי שהוא סופרפוזיציה של כל המצבים האפשריים, בצירוף ההסתברות למדוד כל מצב. אחריה, האלקטרון נמצא במצב מוגדר (המצב בו הוא נמדד) ונשאר במצב זה.
ראוי לציין שאף בין בוהר לתלמידיו לא שררה אחידות-דעות מוחלטת, כך למשל נחלקו הוא וורנר הייזנברג בשאלת ממשותה של פונקציית הגל.
פרשנות זו, הגם שהיא הנפוצה ביותר כיום, מעלה תמהיות רבות. הגדולות שבהן עוסקות בקריסת פונקציית הגל, באי-הדטרמיניזם הטבוע בתאוריה (לכן פרשנות זו נקראת "הפירוש ההסתברותי למכניקת הקוונטים"), בבעיית המדידה וכן בפרדוקסים הנוגעים לקיומם של דברים וגדלים פיזיקליים בממשות, ביניהם: החתול של שרדינגר והפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן.
עקרונות פרשנות קופנהגן
על פי פרשנות זו, שמקורה באקטואליזם החריף שהחזיק בו נילס בוהר, גדלים פיזיקליים קיימים ומוגדרים היטב רק אחרי שנמדדו בפועל על ידי מערכת מדידה מוגדרת היטב. כלומר, גודל פיזיקלי כלשהו נקבע רק בעת ביצוע המדידה.
לדוגמה: בניסוי שני הסדקים, לאלקטרון אין מיקום מוגדר אלא ברגע שהצופה מחליט לבצע מדידה על ידי סגירת אחד הסדקים (או כאשר האלקטרון פוגע במסך). באופן חריף יותר, לפי פרשנות זו בניסוחו החריף של בוהר, לא ניתן להתייחס למהירות של אלקטרון לפני שהתבצע ניסוי למדוד אותה, כי רק אחרי המדידה לאלקטרון יש מהירות.
הפרשנות גורסת כי לפני המדידה לחלקיק אין מצב מוגדר אלא פונקציית גל – מצב קוונטי שמתאר את התוצאות האפשריות במדידה בצירוף ההסתברות לקבל אותן. רק בעת המדידה עצמה – מתרחשת "קריסה" ובה החלקיק קובע לעצמו מצב פיזיקלי מוגדר (אחת מהתוצאות האפשריות). בוהר קבע ש"קריסה" זו וקביעת המצב שאליו קורסת פונקציית הגל מתרחשת באופן אקראי לחלוטין, כאשר ההסתברות לקרוס למצב מסוים עומד ביחס ישיר לריבוע הערך המוחלט של האמפליטודה שלו בפונקציית הגל.
מסיבה זו ידועה פרשנות קופנהגן כ"פירוש ההסתברותי למכניקת הקוונטים". קריסת פונקציית הגל שמתרחשת בעת מדידה – חלק חשוב בהתאמת פרשנות קופנהגן למציאות כפי שהיא נצפית בניסוי – לא קיים בפורמליזם של מכניקת הקוונטים מאחר שמשוואת שרדינגר היא דטרמיניסטית לחלוטין. עובדה זו תהווה את אחד המקורות העיקריים לבעייתיות של פרשנות קופנהגן ולהיותה שנויה במחלוקת
  פרשנות קופנהגן הולידה פרשנויות פילוסופיות רבות שהולידו בתורן מאמרים רבים, ספרים ואפילו סרטים. חשוב להבין כי כל הפרשנויות הללו אינן תורות מדעיות משום שהן אינן ניתנות להפרכה, בהיותן מבוססות, בהגדרתן, על הנחות בלתי מדידות.[דרוש מקור] אין גם כל הכרח להגיע למסקנות פילוסופיות מעין אלה עקב התמיהות שמעלה פרשנות קופנהגן. נילס בוהר עצמו לא דגל באף אחת מהן וטען כי עלינו פשוט להשלים עם אי יכולתנו לדעת הכל.
יש שגזרו מפרשנות קופנהגן משמעות פילוסופית, כי עלינו לזנוח את ראיית העולם התומכת בהיות ההכרה כלי המספק שיקוף של המציאות ועלינו להתחיל לחשוב על ההכרה ככלי מכונן מציאות (בדומה לאקטואליזם הקיצוני של ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום). כך שהשאלה מהו האלקטרון כשלעצמו, ללא צופה, אין לה פשר של ממש. כך, ניתן להסיק כי תודעת האדם קובעת את המציאות – את הנחלים, העצים, בעלי החיים ואף בני אדם אחרים. העולם בעיני המתבונן היא פרשנות אידאליסטית קיצונית, או כפי שאלברט איינשטיין התבטא פעם בלעג (משום ששלל את פרשנות קופנהגן), "האם כשאני עוצם את עיני, הירח נעלם?".
ראייה זו מעמידה את פרשנות קופנהגן כהמשכה הפיזיקלי של תורת קאנט, שטען כי משמעותם היחידה של החלל והזמן הוא האספקט התודעתי שלהם (ב"עולם התופעות"), כאשר לא ניתן לדבר על עולם ה"דברים כשהם לעצמם", ובעצם תודעת האדם היא הקובעת את המציאות הרלוונטית.
 
בהתאם לנכתב, חקר החומר הגיע לרמת עידון, אשר מביא למסקנה פילוסופית כי הסובייקט הוא אשר נותן את המשמעות לאובייקט. לאובייקט ללא הסובייקט אין משמעות…
ההפרדה הברורה בין האובייקט לסובייקט היא תחילת מדע הפיזיקה.
מדע הפיזיקה עשה דרך ארוכה עד שהגיע לנקודה זו…נקודת החיבור בין האובייקט לסובייקט.
בנקודה זו המדענים בעל כורחם נכנסים לתחום הפילוסופי, לסוגיות גוף – נפש – מודעות.
אולם סוגיות אלה כבר חורגות מהתחום המדעי…
 
"האם כשאני עוצם את עיני הירח נעלם?" שאל איינשטיין
ובכן שאלה זו מקפלת בתוכה שאלות נוספות.
האם המציאות היא אובייקטיבית או סובייקטיבית?
איזה משמעות יש למציאות האובייקטיבית ללא הסובייקט?
אלו שאלות שעולות מתוך חקר החומר…כמה מופלא!…
אולם לא ניתן לענות עליהן אם אנו תופסים את מהותו של העולם כחומר נטול מודעות…
ההנחה הסמויה של מדע הפיזיקה היא כי מהותו של העולם היא חומרית.
כמו כן ההנחה הסמויה  של מדע הפיזיקה היא כי מהותנו היא חומרית.
על כן מדע הפיזיקה מתיימר לכלול את כל הקיים בנוסחא אחת.
כיון שהרבדים הנפשיים לא ניתנים להגדרה מדעית, מדע הפיזיקה מעדיף להתעלם מרבדים אלה.
כיון שהמודעות לא ניתנת להגדרה מדעית, מדע הפיזיקה מעדיף להתעלם מהמודעות הקיימת בתוכנו.
בלתי ניתן להגדיר מבחינה מדעית תחושות מנטאליות כגון שמחה, עצבות, כעס אהבה וכו'.
בלתי ניתן להגדיר מבחינה מדעית מחשבה.
בלתי ניתן להגדיר מבחינה מדעית מודעות.
אולם כל אחד יודע מניסיונו הסובייקטיבי אינטואיטיבי כי הם קיימים בתוכו.
זוהי המציאות הסובייקטיבית, ומציאות זו היא חלק בלתי נפרד מהקיים ואי אפשר להתעלם מכך.
מכאניקת הקוואנטים מאלצת את המדענים להתייחס לסוגיות אלו בעל כורחם, אולם ההנחות הסמויות שמהוות את הבסיס לחקר המדעי מהוות מכשול מלקבל את המסקנות.
 
בחזרה לשאלה : "האם כשאני עוצם את עיני הירח נעלם?"
היות ולמדע החומר אין את הכלים לענות על שאלה זו,
נבחן זאת לפי חקר העולם הפנימי.
 
אני מסתכל על הירח.
גלי אור מהירח עוברים דרך העיניים למוח ויוצרים את דמות הירח על גבי ההכרה.
יש השוואה וזיהוי במיינד לדמות הירח.
המודעות לדמות הירח התרחשה רק כשרושם דמות הירח הופיע על גבי ההכרה (מיינד).
התחושה היא שהירח נמצא "שם" כיון שיש במיינד תפיסת מרחב המצביעה שהירח "שם" ולא "פה" במיינד .
אולם המודעות, היא לדמות הירח שנמצא על גבי ההכרה בפנים ולא לירח שבחוץ.
המקור לדמות הירח שנחווה בתוך המיינד הוא בחוץ, אבל הרושם עצמו הוא פנימי על גבי ההכרה והמודעות היא לרושם שמופיע על גבי ההכרה שבפנים ולא לירח שבחוץ.
אם נעצום את העיניים דמות הירח תעלם. מדוע? "הרי הירח עדיין שם".
כיון שאין מעבר של גלי אור מהעיניים והמוח להכרה, דמות הירח לא מופיעה על גבי ההכרה.
כיוון שדמות הירח לא מופיעה על גבי ההכרה אין מודעות.
המודעות לדמות הירח תלויה בכך שדמותו תופיע על גבי הכרתנו הסובייקטיבית.
 
"האם כשאני עוצם את עיני הירח נעלם?" שאל איינשטיין
והתשובה תהיה: מעולם לא ראית את הירח עצמו…
מה שאתה רואה, הדבר אליו אתה מודע, הוא דמות הירח.
המודעות היא לדמות הירח המופיעה על גבי הכרתך הסובייקטיבית.
על כן השאלה בבסיסה אינה נכונה…
"האם כשאני עוצם את עיני דמות הירח (שהופיעה על גבי הכרתי הסובייקטיבית) נעלמת ממודעותי?" היא השאלה שצריכה להישאל.
והתשובה היא אכן, כשאתה עוצם את עיניך דמות הירח נעלמת מהכרתך הסובייקטיבית ולכן גם ממודעותך. (מה שנשאר במודעות הוא זיכרון של דמות הירח, אולם זה נושא לדיון בפני עצמו)
מה שלא מופיע על גבי ההכרה, לא מגיע לידי מודעות.
זה ברור שהירח עצמו לא נעלם ברגע שעצמת עינייך.
קיומו הפיזי של הירח אינו תלוי במודעות שלך.
מודעותו של הסובייקט לדמות הירח תלויה בכך שדמותו של הירח תופיע על גבי הכרתו, לכן תלויה בכך שנתבונן על הירח עם עיניים פקוחות.
 
מכניקת הקוונטים נותנת תיאור סובייקטיבי ולא אובייקטיבי מכאן נובע הבלבול.
הבלבול הוא מההנחה המוקדמת.
ההנחה כי המציאות אובייקטיבית, שאינה תלויה בסובייקט, במתבונן.
ההנחה כי הנוסחא שתמצא תהיה אובייקטיבית, משמע, שאינה תלויה בסובייקט, במתבונן.
 
המדען שאל "מה הוא האלקטרון" והטבע החזיר בתשובה: מודעותך הסובייקטיבית היא שנותנת לו משמעות. ללא מודעותך הסובייקטיבית אין לו משמעות.
המדען שאל "מה הוא העולם" והטבע החזיר בתשובה: מודעותך הסובייקטיבית היא שנותנת לו משמעות. ללא מודעותך הסובייקטיבית אין לו משמעות.
זו תשובה קצת מבלבלת למי שמורגל לתפיסת עולם חומרית, למי שמורגל לחשוב שהמציאות היא אובייקטיבית, שאין קשר בין האובייקט לסובייקט…
המדען שאל "מהו העולם ?"
והתשובה היחידה שהטבע מוכן לענות היא: תפיסת העולם, משמעות העולם זה משהו שקורה בתוכך, בהכרתך, במודעותך. אתה הוא זה שנותן משמעות למציאות, אתה הוא זה שמפרש את המציאות.
הטבע מפנה את תשומת לב המדענים מהעולם החיצוני, לעולם הפנימי.
המדען שאל "מהו העולם?"
והטבע החזיר בתשובה: אם אתה רוצה לדעת מהו העולם, עליך לדעת את עצמך…"דע את עצמך"
 
מכאן עולה השאלה איזה משמעות יש לירח ללא הצופה, ללא הסובייקט המודע?
מהי משמעות הירח ללא סובייקט שייתן לו את המשמעות "ירח"…
איזה משמעות יש לעולם האובייקטים, עולם החומר, ללא סובייקטים שיתפסו אותו במודעותם הסובייקטיבית…?
איך ייתפס העולם אם יהיו רק אובייקטים דוממים ללא מודעות? אם יהיו בו רק חפצים דוממים? אם לא יהיו בו יצורים בעלי מודעות?
איך נראה העולם עבור האבנים?
איזה משמעות יש לעולם מעיני האבנים?…
האם הירח קיים עבור האבן?…
האם מבחינת האבן יש עולם אובייקטים?…
האם האבן רואה את הקיום שלה כנפרד משאר האבנים שלצידה?…
האם כשהיא נשברת לחתיכות קטנות היא מתה?…האם היא בוכה על כך?…
כל עולם האובייקטים נמצא באחדות תמידית…אחדות לא מודעת…אחדות שאינה מודעת לעצמה…
ככל שהאובייקט פחות מודע הוא יותר באחדות…אחדות שאינה מודעת…אחדות שאינה מודעת לעצמה…זה קצת דומה לעצמנו במצב של שינה עמוקה ללא חלומות…
ההפרדה נוצרת בהכרתו ובמודעותו של הסובייקט והוא שנותן משמעות לכל אובייקט בנפרד.
נראה כי כיון ש"כולם רואים את הירח" אז זוהי אמת מוחלטת, האמת האובייקטיבית, הבלתי תלויה.
אולם מכאניקת הקוואנטים אומרת כי זוהי אמת יחסית, אמת סובייקטיבית, התלויה בסובייקט.
הסיבה שכל אחד ואחת מהסובייקטים תופס את הירח כ"ירח" בהכרתו הסובייקטיבית, לא הופכת זאת למציאות אובייקטיבית, לאמת מוחלטת.
זוהי עדיין מציאות סובייקטיבית הנחוות בהכרתו של כל סובייקט בנפרד.
יכול להיות שאותו אובייקט, יקבל משמעויות שונות מסובייקטים שונים.
אותה אישה, הילד תופס  כ"אימא שלי" הבעל  כ"אישה שלי" החברה תופסת  כ"החברה שלי" וכן הלאה…
נראה כי הירח נמצא שם בשמיים.
מכאניקת הקוואנטים לא אומרת שזה לא נכון, היא רק אומרת שהתפיסה של "שמיים" ו"ירח" אלה דברים שקורים בתוכך, בהכרתך, במודעותך ולא בחוץ. זוהי מציאות סובייקטיבית.
 
"…כך שהשאלה מהו האלקטרון כשלעצמו, ללא צופה, אין לה פשר של ממש."
 
פרשנות קופנהגן לא אומרת שקיום או אי קיום של האלקטרון, או לחילופין קיומו או אי קיומו של עולם האובייקטים תלוי במודעות.
פרשנות קופנהגן אומרת כי התפיסה, המשמעות של האלקטרון כ"אלקטרון" או לחילופין של עולם האובייקטים כ"עולם האובייקטים" תלויה בסובייקט, בצופה, במודעות.
ללא המודעות, ללא התצפית, ללא הסובייקט לאלקטרון כ"אלקטרון" אין משמעות.
כפי שהתפיסה והמשמעות של הירח כ"ירח" תלויה בסובייקט, בצופה, במודעות.
הסובייקט במודעותו, הוא שנותן לירח את המשמעות "ירח" ומשמעות זו היא משמעות סובייקטיבית.
הקיום הפיזי של האובייקטים אינו תלוי במודעות הסובייקט, אולם:
 
לאובייקטים, לתופעות אין משמעות עצמאית. 
עולם האובייקטים, עולם התופעות, זוהי תפיסה הנתפסת דרך החושים בהכרתו ומודעותו של הסובייקט.
אי אפשר להפריד את האובייקט מהסובייקט.
ללא הסובייקט האובייקט מאבד את משמעותו.
 
החתול של שרדינגר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הֶחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסאלי בתורת הקוונטים, אותו הגה ארווין שרדינגר, מיוצריה של תורה זו.
את הרעיון העלה שרדינגר כדי להמחיש את הבעייתיות של פרשנות קופנהגן בבואנו לעבור מהמערכות התת-אטומיות אל אלו המאקרוסקופיות. הרעיון מתאר ניסוי מחשבתי, שבמסגרתו חתול נמצא במצב אבסורדי, גם חי וגם מת.
הניסוי נועד להמחיש את המוזרויות שבמכניקה הקוואנטית ואת המתמטיקה הדרושה לתיאור מצבים קוואנטיים. הרעיון של חלקיק הנמצא בסופרפוזיציה של מצבים אפשריים, אף שהוא מוגדר כעובדה במכניקה הקוואנטית, הוא קונספט שלא מועבר בקלות למערכות בקנה מידה גדול, כמו חתולים.
פרשנות קופנהגן
לפי פרשנות קופנהגן למכניקת הקוונטים, מיסודו של נילס בוהר, אפשר לדעת את מצבו של חלקיק קוואנטי רק כאשר מתבצעת מדידה של גודל פיזיקלי כלשהו שלו (המונח המקובל הוא "קריסת פונקציית הגל"). כל עוד לא קרסה הפונקציה, יש רק מידות שונות של הסתברות לאפשרויות השונות של המצב החלקיקי, והחלקיק נמצא בסופרפוזיציה של כל התוצאות האפשריות. בניסוי שני הסדקים למשפט זה יש מובן פיזיקלי מדיד. האלקטרון בניסוי זה מתנהג כמו גל, שכל עוד לא נמדד מקומו הוא נמצא בכל המקומות האפשריים בו זמנית ומבצע התאבכות עם עצמו. אך כיצד קורסת הפונקציה? הקריסה מתרחשת רק כאשר בא צופה מן הצד ובודק את המצב
ניסוי המחשבה של שרדינגר
כדי להוקיע את האבסורד שברעיון זה, תיאר שרדינגר את ניסוי המחשבה הבא:
מניחים חתול בתיבה אטומה; בתוך התיבה נמצא מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו הסתברות של 50% בדיוק להתפרק במהלך הניסוי. אם יתפרק החומר, ירגיש בכך חיישן המצוי במתקן שבתיבה ויגרום לפליטת רעל שימית את החתול; אם לא יתפרק החומר, יישאר החתול בחיים. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה ואז יודעים אם החתול חי או מת, אבל מה מצבו כל עוד התיבה סגורה? התשובה המתבקשת, לשיטתו של בוהר, היא: "לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה".
מסקנות
"החתול של שרדינגר" המחיש את הבעיות הנובעות מניסיון לפרשנות של תורת הקוואנטים בצורה ציורית, והבאת הדברים לידי הוכחה בדרך השלילה. בדרך זו ניסה שרדינגר (כפי שניסה איינשטיין, בדרכים דומות[1]) להפריך את פרשנות קופנהגן; אך עד היום לא נמצאה פרשנות למכניקת הקוואנטים המקובלת על כלל הפיזיקאים, ובכל הפרשנויות הקיימות אפשר למצוא אבסורדים דומים.
וריאציות על הניסוי
וריאציות נוספות כוללות שלבים נוספים בניסוי וסיבוכים מחשבתיים נוספים. כל וריאציה נועדה לתקוף זווית בעייתית אחרת בניסוח ההסתברות והקריסה.
וריאציה נפוצה היא זו המערבת מספר מודדים. בווריאציה זו, אם הניסוי מתבצע בגרמניה, אחד המודדים נמצא בארצות הברית ומקבל את התוצאות בדואר. כאשר מגיעה אליו המעטפה (המודד הראשון פתח את התיבה ורשם האם החתול חי או מת) נשאלת השאלה – מה מצבה לפני שהמודד השני פתח אותה? המודד השני איננו יודע מה היו תוצאות הניסוי ומבחינתו הפתק נמצא בסופרפוזיציה (של רשום "החתול חי" או רשום "החתול מת"), אך זה אומר שמבחינתו גם המודד הראשון נמצא בסופרפוזיציה.
עוד וריאציה דווקא מערבת את תורת היחסות הפרטית: מבצעים את הניסוי בתחנת חלל. המדענים בתחנה כבר יודעים את מצב החתול, אבל בגלל שהעברת המידע מוגבלת למהירות האור, קיים פרק זמן בו כל תחנת החלל נמצאת בסופרפוזיציה, כי המידע לא יכול היה להגיע אל כדור הארץ.
גרסאות אלו מראות שמושג המדידה והמודד (או "הצופה החיצוני") אינם מוגדרים היטב ולכן הפירוש של בוהר, שמכיל קריסה, בניסוחו הנוכחי, הוא בעייתי ואינו מוגדר היטב.
 
השאלה החבויה ששאל שרדינגר בניסוי זה: הכיצד כשאיננו רואים את החתול הגדרתו תהיה, לפי פרשנות קופנהגן, לא  חי ולא מת? כיצד חתול יכול להיות במצב פיזי של לא חי ולא מת?
זה דומה לשאלה ששאל איינשטיין "האם כשאני עוצם את עיני הירח נעלם?"
המצב של לא חי ולא מת הוא לא מצב פיזי.
זה ברור שמבחינה פיזית החתול יכול להיות או חי או מת.
פעם נוספת, מכאניקת הקוואנטים מתארת מצב סובייקטיבי ולא אובייקטיבי מכאן נובע הבלבול.
מכאניקת הקוואנטים לא מתארת את מצב החתול.
מכאניקת הקוונטים מתארת את מצבו של החתול בהכרתו הסובייקטיבית של הצופה.
המצב של לא חי ולא מת זהו מצב בהכרתו של הסובייקט, הצופה, המתבונן ביחס לחתול.
זהו מצב של אי וודאות שנחווה במודעות הסובייקט.
 
לאיזה מצב עובר הירח, מבחינה סובייקטיבית, כשעינינו עצומות?
דמות הירח נעלמת מההכרה ולכן גם מהמודעות (אם נתעלם מהזיכרון, שהוא בפני עצמו יוצר מודעות)
המצב מבחינה סובייקטיבית הוא של אי ודאות.
מבחינה סובייקטיבית הוא לא "קיים" וגם לא "לא קיים"
אתה יכול להאמין, שהירח עדיין קיים אולם אינך יודע בוודאות שכך הוא הדבר. (הזיכרון והתנסות העבר יוצרים רצף של מודעות גם כשאנו לא מתבוננים ונותנים תחושה של וודאות)
רק כשהסובייקט רואה במודעותו את הירח הוא נמצא במצב של וודאות.
הירח יכול להחוות ברגע נתון במודעותם של שני סובייקטים כשני מצבים שונים.
אצל הסובייקט אשר עיניו מתבוננות בירח, הירח נמצא במצב של וודאות, אשר באותו זמן בדיוק, אצל הסובייקט השני אשר עיניו סגורות הירח נמצא במצב של אי וודאות.
כך גם החתול בניסוי זה.
כל עוד לא פתח המודד, הסובייקט את הקופסא ותפס במודעותו אם החתול חי או מת, מבחינת מודעות הסובייקט החתול נמצא במצב של אי וודאות, לא "חי" ולא "לא חי", לא "מת" ולא "לא מת".
וכך גם בווריאציה כאשר הניסוי מתבצע בגרמניה ויש שני מודדים. אחד בגרמניה ואחד בארה"ב. המודד בגרמניה פתח את הקופסה ושלח פתק במעטפה לארה"ב עם תוצאות הניסוי.
כל עוד לא נפתחה הקופסה, מבחינה סובייקטיבית, החתול קיים במצב של אי וודאות עבור שני המודדים, לא חי ולא מת.
מרגע שפתח את הקופסה המודד בגרמניה עד הרגע שהמודד בארה"ב קרא את הפתק עם תוצאות הניסוי, עבור המודד בגרמניה החתול נמצא במצב של וודאות או חי או מת ועבור המודד בארה"ב החתול נמצא במצב של אי וודאות, לא חי ולא מת.
ברגע שקרא המודד בארה"ב את הפתק עם תוצאות ניסוי, החתול נמצא עבורו במצב של וודאות או חי או מת.  
אנו מכירים מצב זה בעיקר בעיתות מלחמה.
במודעותנו רגע המוות של אהובנו הוא הרגע בו הודיעו לנו כי הוא נהרג.
יכול להיות שהוא נהרג לפני שבוע אולם עד שלא הודיעו לנו, בתודעתנו הוא עדיין לא מת, הוא היה עדיין במצב של אי וודאות.
אנו האמנו שהוא עדיין חי אך לא ידענו בוודאות.
לנושא הוודאות יש גם קשר לנושא האמונה…
אם המודד בארה"ב לא יאמין למודד בגרמניה הפתק לא ישנה את מצב מודעותו והוא עדיין יהיה במצב של אי וודאות האם החתול חי או מת.
אם יבואו להודיע לאדם שאהובו נהרג אולם לא יאמין להודעה עד שיראה את גופת אהובו במו עיניו, מבחינתו של אדם זה אהובו עדיין לא מת, הוא עדיין במצב של אי וודאות ספק חי, ספק מת. מבחינת אדם זה רגע המוות של אהובו, הרגע שבו המוות הפך לוודאי הוא הרגע שבו ראה את גופת אהובו ולא רגע ההודעה.
 
אולם גם הוודאות זה לא דבר מוחלט…
מדמות הירח המשתקפת על גבי הכרתך איזה דבר וודאי אתה יכול להגיד לגבי הירח עצמו.
אנו מאמינים שכשאנו רואים את דמות הירח אנו רואים את הירח עצמו…
אולם מעולם לא ראית את הירח עצמו…כל שאנו רואים הוא את דמות הירח.
האם ראית פעם את גודלו האמיתי של הירח…?
האם ראית פעם את צידו החשוך…?
האם ראית פעם מתחת לפני השטח בעומקו…?
האם הרגשת אותו פעם…?
האי וודאות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.
 
איזה דבר וודאי אתה יכול להגיד לגבי העתיד…?
אפילו השנייה הבאה היא עדיין באי וודאות, כל רגע קורים דברים בלתי צפויים…
 
שים שתי קוביות קרח בתוך כוס זכוכית ותגיד מה אתה רואה?
"שתי קוביות קרח"
האם אתה יכול להגיד בוודאות שאלה שתי קוביות קרח…?
תחזור אחרי שעה ותתבונן שוב. מה אתה רואה עכשיו…?
"מים"
האם אתה יכול להגיד בוודאות שזה מים…?
אז איפה שתי קוביות הקרח…? במים…? אז המים הם שתי קוביות קרח…? או שאולי שתי קוביות הקרח הם מים…?
אנו מתבוננים על התופעות, אשר אופיין הוא הופעה, השתנות והיעלמות, ומנסים לתת להן תיאורים וודאיים, תיאורים אובייקטיבים בלתי תלויים.
על כן כל תיאור תופעה הוא תיאור של מצב זמני הנתון לשינוי.
מה שניתן לומר הוא שבזמן שהיו שתי קוביות קרח, כך הם נתפסו בהכרה הסובייקטיבית.
זוהי אמת הנכונה לרגע זה, זוהי אמת סובייקטיבית, אמת זמנית, אמת יחסית.
בזמן שהיו מים, כך הם נתפסו בהכרה הסובייקטיבית.
זוהי אמת הנכונה לרגע זה, זוהי אמת סובייקטיבית, אמת זמנית, אמת יחסית.
מה שאנו רואים וחווים דרך חושנו ותופסים בהכרתנו הן תופעות בלבד, תופעות זמניות הנתונות לשינוי.
מה שאנו רואים וחווים דרך חושנו ותופסים בהכרתנו הוא אמת, אך הוא אמת זמנית, אמת יחסית, אמת סובייקטיבית. 
כשאנו רואים וחווים דרך חושנו ותופסים בהכרתנו תופעות זמניות הנתונות לשינוי וחושבים אותן כאמת מוחלטת, כאמת אובייקטיבית בלתי תלויה, זוהי אשליית החושים בתודעתנו.
כשאנו מתבוננים על תופעות שמשתנות במהירות קל לנו להבין כי זו תופעה הנתונה לשינוים.
אך מה לגבי תופעות המשתנות לאורך מיליוני ומיליארדי שנים ?…
כל אורך חיינו הם כמו שבריר שנייה אחת ביחס לתופעה זו.
כך נוצרת אשליה של תופעות בלתי משתנות, בלתי זמניות, קבועות.
 
טבעה של כל תופעה היא של הופעה, השתנות והעלמות. אין תופעה בעולם התופעות שקיימת לנצח.
גם עולם התופעות עצמו (היקום) הוא תופעה. גם עולם התופעות (היקום) מופיע, משתנה ונעלם.
גם אנחנו (התרכובת גוף-נפש) תופעה. גם אנחנו מופיעים, משתנים ונעלמים.
גם חושינו והכרתנו הם תופעות.
כל שאנו יכולים לתפוס דרך החושים בהכרתנו הוא את עולם התופעות. כל שאנו יכולים לתפוס דרך החושים בהכרתנו הוא אמת זמנית, אמת יחסית, אמת סובייקטיבית.
זה נדמה שאנו יודעים, שאנו מבינים, אולם ככל שהיקף מעגל הידע שלנו גדול יותר אנו מבינים שתמיד יהיה היקף יותר גדול מסביב למעגל הידע של חוסר ידע.
ככל שאנו יותר מודעים אנו יותר מבינים כי אנו לא באמת יודעים את הדברים שאנו תופסים בחושינו.
"…נילס בוהר עצמו לא דגל באף אחת מהן (מהפרשנויות המפרשות את פרשנות קופנהגן) וטען כי עלינו פשוט להשלים עם אי יכולתנו לדעת הכל."
 
 
 הטיפש, החכם וזה שיודע
 
הטיפש חושב שהוא יודע (תופס את מחשבותיו כאמת מוחלטת)
החכם מבין שהוא לא יודע (מבין את מוגבלות המחשבה וחוסר היכולת להכיל אמת מוחלטת בתוכה, מבין את האשליה)
זה שיודע, יודע שאינו יודע דבר (זה היודע, הער, יודע את כל התחשבות והתפיסות כפי שהן, יודע את אשלית המחשבות) 
 
 
 
כל שאנו תופסים דרך חושנו ומבינים בהכרתנו הוא אמת זמנית, אמת יחסית, אמת סובייקטיבית בלבד.
 
אל לנו לתפוס זאת כאמת מוחלטת…
 
 
 
"ככל שהתיאור עצמו קרוב לאמת, גוברת הסכנה שנאמין, כי התיאור הוא האמת עצמה "
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s